<h1>המכתם — נדפס ע"ש ר' טודרוס הלוי</h1>
<h2>דף עז:</h2>
מדיחה אשה ידה אחת במים. פי' אפי' לא הוצרכה ליטול יד בבקר משום אחר צריכה ליטול ידיה משום רוח רעה ששורה על היד הנוגעת באוכלין בשחר קודם נטילה. אמרו עליו על שמאי שלא רצה להאכיל בידו אחת. פי' שהיה מחמיר ולא היה רוצה להתיר אפי' יד אחת וגזרו עליו שיאכל בב' ידים שתטול (ג') [ב'] ידיה ואל תגע באוכלין בלא נטילה כלל שפעמים שצריכה ליטול בב' ידיה. וי"מ שלא רצה להאכיל בידו אחת כלומר שהיה חושש שמא יגע הלחם בידה ב' שלא נטלה ואיכא סכנה מפני רוח רעה וגזרו עליו כלומר בשבילו על סמך דעתו שיאכיל בנטילת ב' ידיו. מתחת חלוקו. אית דאמרי שלא יבא לשוט ולא נהירא דהוי גזרה לגזירה.
<h2>דף עח.</h2>
ערב ט"ב מביאין לו מטפחת וכו' וערב יה"כ מביאין לו מטפחת ושורה וכו'. י"א דלפלוף שבעיניו מותר להעבירו במים ממש דדמי לטיט שעל בשרו שרוחץ כדרכו ואינו חושש, וכל העברת מפה השרויה מאתמול לא היו עושים ז"ל משום רחיצה כלל אלא משום הנאת צינון ולהתקרר באותה מפה בלחותה שהוא כהנאת הפירות כמו שמצננין בקרא ובינוקא וכן ביאר הר"ם ז"ל וכן הוא הדבר למד מעניינו שעל ענין הצינון בא הכל בגמ'. מצטנן בינוקא. פי' בשר התינוק הוא רך ויש גורסי' ביניק' פי' כלי חרס או של מתכת שיש לו פה ארוך ושותין בו מים ונקרא ינוקא לפי שנראה כמי שיונקין ממנו.
<h2>דף פב.</h2>
עוברה שהריחה בשר קדש או בשר חזיר, לא אשכחן
ביה לחישה לא בגמ' ולא לאחד מהפוסקי' וטעם הדבר
משום דביה"כ אפשר דבלחישה שאומרים שתמשול ברוחה ובתאותה עד הערב ולערב יתנו לה בכל אות נפשה, אבל בשר קדש או בשר חזיר וכל שאר איסורין מה יאמרו לה
ומה ילחשו לה הרי אין לה תקוה לאכול מהן לעולם.
<h2>דף פו.</h2>
כגון אנא דשקילנא בשרא מטבחא. כלומר כל מי שהוחזק כמותו במקומו בכשרות ובחסידות שקיל בשרא ולא יהיב דמי. י"מ שהרואה אומר שבשביל שמקלקלו בטרפות הוא מוותר אצלו ונוטלו בלא דמים. בושין משמועתו, מחמת שם רע היוצא עליו. שרא ליה לפלניא, פי' (אם חל) [ימחול] עליו השם על רוע מעשיו.
<h2>דף פז:</h2>
הרואה קרי ביה"כ ידאג כל השנה. פי' ידאג כל השנה, אפש' לומר שראוי באמת לידאג איזהו עון גרם לו שנטמא ביום שנועד לטהרה ולנקיות גוף ונפש ויבקש רחמים על עצמו. ואם עלתה לו שנה נראה שדאגתו תהיה לו כפרה ונמחל לו העון ונמחק. תדע שכל העולם כלו רעב והוא שבע, כלומ' רעב מתשמיש שאסור לכל והוא אינו מעונה בזה ושלא מדעתו הוא שבע. מפיש חיי סגי ומסגי, כלומר מאריך ימים. ואפשר שהאריכו רז"ל לומר כך שמא מחמת הדאגה והצער של זה יתרע מזליה, וחזקו אותו כיון שבא זה לאונסו דרחמ' לבא בעי, ונתנו בו סימן טוב יראה זרע יאריך ימים.
